<h1>כל בו הלכ' בשר בחלב סימן ק"ו</h1>
<h2>דף יב.</h2>
כתב הר"ף ז"ל כשמוליכין סכינין בבית הגוי להשחיזן, אם הניחן שם ישראל, צריכין הגעלה, כי רגיל האומן להשתמש מיד. אבל רבינו תם אומר דבזמן מועט אין לחוש, אלא לזמן מרובה, כמו מחצית היום. ואותן סכינין שמוליכין העבדים אנה ואנה, יש להחמיר שלא לחתוך בהן הישראל כלל, כי דבר ברור הוא, כי כשהגוי הולך לבית קרוביו או לבית אוהביו, נותנין לו נבילה, וחותכה בסכינו. ע"כ. עוד כתב יש להיזהר שלא להניח קדירות בבית הגוי, וכן קערות. וכן כשנותנין מעט תבלין בקדירה, צריך (ליזהר) [להזהיר] הגוי שלא ידיחנה, וישאר בה מעט מן המאכל, שאם ידיחנה צריך הגעלה. עוד כתב שאין לחוש אם הישראל הולך לשוק או לבית הכנסת, אם יניח הקדירה אצל גויה, אף על פי שיש איסור בבית, כגון חלב או כיוצא בו, דלא חיישינן שמא תשים השפחה או העבד בקדירה מן החלב. ואף על פי שהודיעו שהפליג, דלא דמי להא דאמרינן פרק קמא דעבודה זרה [י"ב ע"א], דילמא מהדר אפיה הישראל ושדי גוי נבילה בקדירה של ישראל, דהיינו דוקא כשיש לגוי הנאה בדבר, כגון שיחליף הכחושה שהיא נבילה, ויקח השמנה שהיא כשירה, אבל לשים דלא מרווחא כלל, אין לחוש. עכ"ל בספר הדינין שלו.
<h2>דף לח.</h2>
כתב הר"ף ז"ל כשמוליכין סכינין בבית הגוי להשחיזן, אם הניחן שם ישראל, צריכין הגעלה, כי רגיל האומן להשתמש מיד. אבל רבינו תם אומר דבזמן מועט אין לחוש, אלא לזמן מרובה, כמו מחצית היום. ואותן סכינין שמוליכין העבדים אנה ואנה, יש להחמיר שלא לחתוך בהן הישראל כלל, כי דבר ברור הוא, כי כשהגוי הולך לבית קרוביו או לבית אוהביו, נותנין לו נבילה, וחותכה בסכינו. ע"כ. עוד כתב יש להיזהר שלא להניח קדירות בבית הגוי, וכן קערות. וכן כשנותנין מעט תבלין בקדירה, צריך (ליזהר) [להזהיר] הגוי שלא ידיחנה, וישאר בה מעט מן המאכל, שאם ידיחנה צריך הגעלה. עוד כתב שאין לחוש אם הישראל הולך לשוק או לבית הכנסת, אם יניח הקדירה אצל גויה, אף על פי שיש איסור בבית, כגון חלב או כיוצא בו, דלא חיישינן שמא תשים השפחה או העבד בקדירה מן החלב. ואף על פי שהודיעו שהפליג, דלא דמי להא דאמרינן פרק קמא דעבודה זרה [י"ב ע"א], דילמא מהדר אפיה הישראל ושדי גוי נבילה בקדירה של ישראל, דהיינו דוקא כשיש לגוי הנאה בדבר, כגון שיחליף הכחושה שהיא נבילה, ויקח השמנה שהיא כשירה, אבל לשים דלא מרווחא כלל, אין לחוש. עכ"ל בספר הדינין שלו.
<h2>דף עו.</h2>
וכל מה שהוא היתר, דומיא דכחל, כגון לב וכבד, משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן הדעת, ולא בעינן בדידיה, דדוקא כחל משערין בדידיה, משום דעשאוהו כחתיכת נבילה, אבל בעלמא לא. וכן דעת הבעל העיטור ז"ל. (דכתב) [אבל הבעל התרומה ז"ל כתב] דבכולן משערין בדידיה, משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן. וכן דעת ה"ר דוד בן לוי ז"ל, שכתב בקדירה (חולבות) [חולבת] שבישל בה בשר, והיא בת יומה, או של בשר שבישל בה חלב, משערין אותו התבשיל, אם יש בו ששים בכל חרסי הקדירה מותר, ואם לאו אסור, דבדידיה משערין, דאילו במאי דנפיק, הא לא ידעינן, כדאמרינן בכחל. וה"ר יוסף אבן פלט ז"ל כתב דלא משערין בדידיה, אלא במה שאיסורו מתוכו, כגון כחל וחתיכת נבילה וכיוצא בהן, שאין יכולין לחזור להיתר, אבל במה שאיסורו בא לו מן החוץ, כגון קדירה וקערה, שיכולין לחזור להכשירן, משערין במאי דנפיק מיניה לפי אומדן דעתא. וכתב בעל העיטור ז"ל דדוקא בקדירה בת יומה, הא לאו בת יומה, קים להו לרבנן, דכל תבשיל שעברה צורתו בלילה אחד בדפני הכלי, אפילו בשר בחלב, לפגם הוא, ומותר בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי אסור, כדאיתא בסוף גמרא דעבודה זרה [ע"ו ע"ב]. ואם בישל בקדירה בת יומה, ויש בה ששים, נמי הכל מותר. ובקדירה עצמה, פליגי רבוותא, דאיכא מאן דאמר דמבשלין בה מכאן ואילך מאותו המין שבישלו בה עכשיו באחרונה, (בין) [כיון] שהתבשיל מותר, טעם הראשון בטל, והקדירה מותרת. ואיכא מאן דאמר שהקדירה אסורה לעולם, לפי שאין כלי חרש יוצא מידי דפיו לעולם. ונהי שהתבשיל מותר, שנתבטל מה שנפלט מן הקדירה, ונתערב בתבשיל, אבל כיון דקים לן דאינו יוצא מידי דפיו לעולם, הנה נשאר בו מן הטעם הראשון, ונבלע בו מזה השני, ונאסר שם בהערבו עם הראשון שנמצא, ושוב אינו יוצא ממנה לגמרי, ואסורה לעולם, אם היא של חרס, ואם של מתכת, צריכה הגעלה. וכן כף חולבת, שהגיס בה קדירה של בשר, אם אינה בת יומה, אפילו בלא ששים, הכל מותר. ואם היא בת יומה, התבשיל מותר בששים, אך הכף אסורה, כדאמרינן בקדירה, וצריכה הגעלה.
<h2>דף עו:</h2>
כתב הר"ף ז"ל כשמוליכין סכינין בבית הגוי להשחיזן, אם הניחן שם ישראל, צריכין הגעלה, כי רגיל האומן להשתמש מיד. אבל רבינו תם אומר דבזמן מועט אין לחוש, אלא לזמן מרובה, כמו מחצית היום. ואותן סכינין שמוליכין העבדים אנה ואנה, יש להחמיר שלא לחתוך בהן הישראל כלל, כי דבר ברור הוא, כי כשהגוי הולך לבית קרוביו או לבית אוהביו, נותנין לו נבילה, וחותכה בסכינו. ע"כ. עוד כתב יש להיזהר שלא להניח קדירות בבית הגוי, וכן קערות. וכן כשנותנין מעט תבלין בקדירה, צריך (ליזהר) [להזהיר] הגוי שלא ידיחנה, וישאר בה מעט מן המאכל, שאם ידיחנה צריך הגעלה. עוד כתב שאין לחוש אם הישראל הולך לשוק או לבית הכנסת, אם יניח הקדירה אצל גויה, אף על פי שיש איסור בבית, כגון חלב או כיוצא בו, דלא חיישינן שמא תשים השפחה או העבד בקדירה מן החלב. ואף על פי שהודיעו שהפליג, דלא דמי להא דאמרינן פרק קמא דעבודה זרה [י"ב ע"א], דילמא מהדר אפיה הישראל ושדי גוי נבילה בקדירה של ישראל, דהיינו דוקא כשיש לגוי הנאה בדבר, כגון שיחליף הכחושה שהיא נבילה, ויקח השמנה שהיא כשירה, אבל לשים דלא מרווחא כלל, אין לחוש. עכ"ל בספר הדינין שלו.
